במשך קרוב לשנתיים וחצי לא העליתי פוסט אחד לרשתות,
לא שלחתי מייל לרשימת התפוצה שלי, ולא הקלטתי פרק חדש.
לכאורה, לא הייתה לי שום סיבה לדאוג. היקום/אלוהים/הקדוש-ברוך-הוא דאג לי.
קצב זרימת הלקוחות היה טוב, לקוחות ותיקים המליצו לחברים שלהם,
משפחות המשיכו להגיע לקליניקה, והפרנסה הייתה יציבה.
אבל מתחת לפני השטח, משהו בי הלך וקפא, הלך ודעך.
אם הייתם שואלים אותי אז למה אני לא כותב או משתף, בטח הייתי מנפק הסבר הגיוני ומקצועי:
"אני עמוס בליוויים בקליניקה", "אני מדייק את מודל 4 היסודות", "אין לי רגע לנשום".
ובהמשך, כשהגיע ה-7 באוקטובר והעולם כולו התהפך עלינו,
ההשתבללות הזו כבר הרגישה כמעט מתבקשת –
הלב כאב, ולא היה לי שום חשק לפרסם או לשווק.
אבל האמת – כשמביטים בה פנימה באומץ וביושר – הייתה עמוקה יותר:
נפלתי לבור הכי מוכר, מעייף ומשתק בעולם – הפרפקציוניזם.
במקום לכתוב ולשתף, הלכתי ללמוד עוד ועוד כדי לדעת איך לכתוב "מדויק יותר".
רציתי שכל מסר שיוצא ממני יהיה מושלם במאה אחוז,
שכל מאמר יהיה מבריק, שכל סרטון ייראה ללא רבב, וששום ביקורת לא תוכל לגעת בי.
וכשהרף הפנימי שלך נמצא בשמיים –
הפחד להוציא משהו "לא מושלם" פשוט מנצח אותך.
התוצאה? דוחים למחר. וממחר לשבוע הבא,
לחודש הבא, לסוף השנה. עמידה שקטה במקום.
ואז נפל לי אסימון כפול:
קודם כל, הבנתי שאני עושה לעצמי בדיוק
את מה שאני פוגש אצל אינספור משפחות שנכנסות אליי לליווי:
כמה פעמים ישבתי מול זוגות מבריקים שאמרו לי:
"קובי, אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעשות סדר…
אבל אם אנחנו לא מסוגלים לשבת עכשיו על כל תדפיסי הבנק והאקסלים
של השנתיים האחרונות – אנחנו פשוט לא פותחים את זה בכלל".
או: "אם אנחנו לא יכולים לחסוך עכשיו 4,000 ₪ בחודש – אז מה הטעם להעביר לחיסכון 250 ₪?".
זה בדיוק אותו המנגנון המשתק:
האמונה שאם זה לא נעשה "במאה אחוז", עדיף לא לגעת בזה כלל.
הציפייה להגיע בבת אחת עם "התוצאה הרצויה" אל קו הסיום –
משאירה אותנו תקועים על קו הזינוק.
והדבר השני שהבנתי, הוא שאי אפשר לכלוא שליחות בבטן.
אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אני אוהב לגעת באנשים,
לראות אותם, להקשיב להם, לעזור להם.
בוער בי לחסוך ממשפחות את השתיקות המעיקות בסלון,
את הריבים המתישים סביב כרטיסי האשראי,
ואת הכיווץ בבטן בכל פעם שהטלפון מהבנק מצלצל.
והידיעה שיש לי כלים שיכולים להחזיר שקט ורוגע לבית שלכם,
ושאני שומר אותם לעצמי רק כי אני מפחד שלא אכתוב "מושלם" – פשוט ניערה אותי לגמרי.
הבנתי שאני חושב רק על עצמי. הבנתי שמושלם הוא האויב הגדול ביותר של השקט.
שעדיף צעד אחד קטן, אנושי ולא מהודק – מאשר קיפאון מושלם.
אז חזרתי. לא כדי להיות מושלם, אלא כדי להיות נוכח ומחובר.
ואם יש מסר אחד שאני רוצה להניח אצלכם היום, הוא זה:
אל תחכו לרגע שבו יהיה לכם זמן מושלם, ידע מושלם או סכום מושלם.
תעשו צעד אחד קטן עם הכסף שלכם כבר היום –
גם אם הוא קטן, וגם אם הוא רחוק מלהיות מושלם.
שלכם,
קובי מילנר